<h1>כל בו הלכ' שחיטה סימן ק"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מצות עשה של תורה, שישחט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף, ואחר כך יאכל, שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום [אך] כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר, מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.
חרש שוטה וקטן ושיכור שנתבלבלה דעתו, שחיטתן פסולה, מפני שאין בהם דעת, שמא יקלקלו שחיטתן. לפיכך אם שחטו בפני היודע, וראה אותן ששחטו כהוגן וכראוי, [שחיטתן] כשירה.
והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה חיה ועוף, מברך תחילה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציונו על השחיטה. ואם לא בירך, בין בשוגג בין במזיד, הבשר מותר.
<h2>דף ג:</h2>
ישראל היודע הלכות שחיטה, הרי זה לא ישחוט בינו לבינו לכתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות, עד שיהיה רגיל וזריז, ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו, שחיטתו כשירה. ישראל היודע הלכות שחיטה, ושחט בפני חכם עד שנעשה זריז ורגיל, הוא נקרא מומחה. וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינם לבין עצמם, ואפילו נשים ועבדים וקטנים מומחין שוחטין לכתחילה. וכן כתב הר"ז ז"ל שהשחיטה ובדיקת הסימנים (כשר) [כשירה] בנשים כבאנשים. והביא ראיה לדבריו. תוספת, וה"ר יצחק ז"ל כתב שהנשים שוחטות לעצמן אם יודעות הלכות שחיטה, משמע שאין שוחטות לאחרים. ע"כ.
<h2>דף ד.</h2>
ישראל המשומד לעבירה מן העבירות של תורה, שהיה מומחה, הרי זה שוחט לכתחילה, וצריך ישראל כשר לבדוק סכין, ואחר כך יתננה למשומד זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאיננו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא, או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו ע"ה, הרי הוא גוי גמור ושחיטתו נבילה. תוספ', ויש הורו שהוא הדין למשומד אוכל נבילות להכעיס, שדינו כמין. ע"כ. מי שהיה פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה, זה שוחט בינו לבין עצמו, אם הוא מומחה, שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר האסור, שזו חזקה על ישראל, ואפילו הרשעים [מהם], אלו הצדוקים והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועין אחריהן, שאינן מאמינים בתורה שבעל פה, שחיטתן אסורה. ואם שחטו בפנינו, הרי זו מותרת, שאין אסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו, והן אינן נאמנין לומר לא קילקלנו.
<h2>דף ח.</h2>
ליבן סכין באור ושחט בה, שחיטתו פסולה, אף על פי שחידודה חותך קודם שישרוף, אין אומרים בית השחיטה מרחיב.
<h2>דף ח:</h2>
תוספ', השוחט בסכין של גוי, והוא מזוהם ודבק בו שמנינות דאיסורא, כתב (הר"ף) [הרי"ף] ז"ל דדי לו בהדחה במים בצונן בית השחיטה, פירוש בית השחיטה צונן, ואין לו כח לבלוע, אבל הדבק בו מאותו שמנינות, מעבירין אותו בהדחת מים, אף על פי דבלאו הכי נמי הוו מדיחין ליה, כדאמרינן [קי"ג ע"א] מדיח ומולח ומדיח, דילמא בהך הדחה בעיא שפשוף טפי. ורש"י ז"ל פסק דקולף, ואף על גב דבסכין טריפה סגי בהדחה בצונן או בקינוח, שאני התם דלא אשתמש ביה באיסורא אלא לפי שעה, (כמו) [מה שאין כן] בסכין של גויים.
וסכין ששחט בה, כיון דליכא איסורא אלא משום דם, אפילו הדחה לא בעי אם רצה לחתוך בה צונן, לפי שאין הדם נדבק בדפני הסכין כמו השמנינות, אבל לחתוך בה רותח צריך הגעלה. וכבר ביארנו למעלה דעת הרמב"ם ז"ל שמצריך בה ליבון או השחזה או נעיצה בקרקע עשרה פעמים. ויש גאונים כתבו דאפילו לחתוך בה רותח סגי בהדחה, דאית להו בית השחיטה צונן.
סכין ששחט בה טריפה, די בקינוח. ולכך צריך שיזהר השוחט להיות מקנח הסכין יפה בין בהמה לבהמה, שמא יש בהן טריפה. ויש נהגו לקנח בעור הצואר של בהמה ששחט, דהוי כבליתא דפרסא. ע"כ.
<h2>דף ט.</h2>
חמשה דברים מפסידין השחיטה, ועיקר הלכות שחיטה להיזהר מכל אחת מהן. ואלו הן, שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור. כתב הר"ף ז"ל שהיה למה אסורה, משום דכיון דשהה באמצע שחיטה קודם גמר הכשר השחיטה, אם כן כשחוזר ושוחטו נבילה קא שחיט, ועוד דמחמת ביעתותא דשהה, קא מבלע דם באברים.
עיקור. תוספ', כתב הר"ף ז"ל עיקור למה נאסר, משום דבעינן סימנין שחוטין בסכין, והרי עקורין נינהו, והאי לאו שחיטה הויא, כדאמרינן [פ"ה ע"א] הנוחר או המעקר פטור מלכסות. ע"כ.
עיקור כיצד, כגון שנעקרה הגרגרת, והיא הקנה או הושט, ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה, הרי זו פסולה. אבל אם שחט אחד בעוף או רובו, ואחר כך נשמט השני, שחיטתו כשירה. נשמט אחד מהם ואחר כך שחט השני, שחיטתו פסולה. שחט אחד מהן ונמצא השני שמוט, ואין ידוע אם נשמט קודם שחיטה או לאחר שחיטה, הרי זו ספק נבילה. נמצא הסימן (שחוט ושמוט) [השחוט שמוט], הרי זו (כשר) [כשירה], שודאי אחר שחיטה נעקר, שאילו קודם שחיטה היה מתדלדל ולא ישחט. במה דברים אמורים, שלא תפש הסימנין בידו כששחט, אבל אם תפס ושחט אפשר שישחט אחר העיקור, ולפיכך אם נמצאה שמוטה ושחוטה, הרי זו ספק נבילה. [תוספ'], לא תפש בסימנין, שלא נטלן בחזקה (ודחקה) [ודחקם] בין שתי אצבעותיו, אבל אם תפשן כן אפשר שישחטו אף על פי שנעקרו, לפי שהוא אוחזן בדוחק ואינן יכולין להתנדנד אילך ואילך. ויש מפרשים תפש בסימנין, כגון אלו שמושכין את העור מאחוריו בבית השחיטה, ונדחק הסימן תחת העור בינו ובין המפרקת, ואינן יכולין להתנדנד כלל בשעת שחיטה, ובכי האי גונא אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. כתב ה"ר יצחק ז"ל שאם לא תפש יצא ויקיף. והגיה עליו הר"ף ז"ל ולדידן דלא בקיאים בהקפה פסלינן כל שמוט שנמצא, בין תפש בין לא תפש. וה"ר יצחק ז"ל כתב וצריך לשוחט ליזהר שלא ינעוץ העוף הרגלים בארץ או בכותל, שלא יבא העוף לידי עיקור סימנין. ע"כ.
ישראל שאינו יודע חמשה דברים שמפסידין השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו, ושחט בינו לבין עצמו, אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחר, והרי זו קרובה לספק נבילה, והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות. ואפילו שחט בפנינו ד' או ה' פעמים שחיטה כשירה, והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו שחיטה נכונה וגמורה, אסור לאכול ממנו, הואיל ואינו יודע הלכות שחיטה ודברים המפסידים את השחיטה, אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע, כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא בדברים אלו בלא כונתו.
כתב הרב רבי שמואל ב"ר מרדכי ז"ל השוחט צריך שיבדוק הסימנים לאחר שחיטה, ואם לא בדק ונחתך קודם שיבדוק, הרי זו נבילה, ואפילו היה השוחט זריז ומהיר, שכל בהמה בחייה בחזקת איסור אבר בן החי עומדת. עד כאן לשונו.
<h2>דף י.</h2>
וצריך שיבדוק אותו גם כן אחר שחיטה, שאם מצא פגימה אחר שחיטה, הרי זו ספק נבילה, שמא בעור נפגמה, וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט. לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות הרבה, צריך לבדוק בין כל אחד ואחד, שאם לא בדק בראשונה ובדק באחרונה ונמצאת פגומה, הכל ספק נבילה, ואפילו הראשונה. בדק סכין ושחט בה, ולא בדקה אחר שחיטה, ושבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן, ואחר כך בדקה ונמצאת פגומה, שחיטתו כשירה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר קשה ששבר בה. ויש כתבו דהיכא דקים ליה דנגע בעצם המפרקת דתלינן נמי לקולא, ואמרינן שלא נפגמה בעור אלא בעצם המפרקת. ויש חולקין בזה ואומרים דלא דמי שבירת עצם דמפרקת לשבירת עצם, אחר דהוי דרך הובאה בכח ופגים ליה, אבל עצם המפרקת דבהולכה והובאה לא שכיח ליפגם בהא. ויש חלקו בין עצם ומפרקת דעוף דרך, לשל בהמה שהוא קשה. ובעל ההשלמה ז"ל כתב ומסתברא לן דלא צריך למיבדקה היכא דלא בעי מישחט, כיון דבדקה מעיקרא. ומייתי ראיה מדאמרינן בגמרא רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא, ולא אמר בתר כל חדא וחדא. ועוד מביא ראיות אחרות. ויש מחמיר לבדוק כדברי הרמב"ם ז"ל. ויש זורקין הסכין כדי שיהא להם דבר לתלות אם ימצא פגום. והראב"ד הגיה על הרמב"ם ז"ל ואמר כבר הסכימו חכמינו שאינו צריך לבדוק אלא אם כן רצה לשחוט בהמה אחרת. ע"כ. וכן אם פשע ולא בדק אחר שחיטה, או אם נאבדה הסכין עד שלא יבדוק, שחיטתו כשירה. [תוספ'] לא בדק אחר שחיטה והצניעו, ולאחר זמן שחט בו, אף על פי שלא בדק עכשיו ונאבד, שחיטתו כשירה. אין חוששין שמא עם עמידתו נפגם מעצמו. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ועוד כתב צריך שיהיה לו סכין מיוחד לשחיטה, שלא ישתמש בו לשום דבר אחר, שאם ישתמש בו ויחתוך בו בשר, פעמים יגע בעצם שבבשר, ונפגם, והוא לא ידע, ויצניענו בחזקת בדוק, ואחר כך ישחוט בלא בדיקה, ונמצא שוחט בסכין פגום. עד כאן לשונו.
<h2>דף יב.</h2>
מי שאינו ידוע אצלנו, ששחט בינו לבין עצמו, שואלים אותו, אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה, שחיטתו כשירה. הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע, הרי (זה מותר) [זו מותרת]. וכן האומר לשלוחו צא ושחוט לי, (מצא) [ומצא] הבהמה שחוטה, ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר, הרי זו מותרת, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. מי שאבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית, מותר, שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. מצאו בשוק, אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך. וכן אם מצאו באשפה שבבית, אסור. מומחה שנשתתק, והרי הוא מבין ושומע ודעתו נכונה, הרי זה שוחט לכתחילה.
<h2>דף יב:</h2>
אין שחיטת החולין צריכה כונה, אלא אפילו כמתעסק, או דרך שחוק, או זרק סכין לנעצה בכותל, ושחטה כהלכתה, הואיל והשחיטה כראוי ובמקומה ובשיעורה, הרי זו כשירה. (ולפיכך) [לפיכך] חרש שוטה וקטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ומי שאחזתו רוח רעה, ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כראוי וכתקנה, כשירה. אבל סכין שנפלה ושחטה, אף על פי שהשחיטה כתקנה, הרי זו פסולה, שנאמר וזבחת, עד שיהיה הזובח אדם, ואף על פי שאינו מתכוין לשחיטה.
<h2>דף יג.</h2>
נכרי ששחט, אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, (אפי') [ואפילו] היה קטן, שחיטתו נבילה, ולוקין על אכילתו מן התורה, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר, שאפילו נכרי שאינו עובד עבודה זרה, כמו גר תושב, שחיטתו נבילה, פירוש וגרע מחרש שוטה וקטן, דאינהו לא מכווני לכלום, דלאו בני דעת נינהו, אבל נכרי מחשבתו לעבודה זרה, והויא זבחי מתים. ואפילו אמרו לו עשה על דעתנו, לא מהני, דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד. ע"כ.
<h2>דף יג:</h2>
ומתי שוחטין, בכל זמן, בין ביום בין בלילה, והוא שתהיה אבוקה עמו, כדי שיראה מה יעשה. ואם שחט באפילה, שחיטתו כשירה.
הסומא לא ישחוט לכתחילה, אלא אם כן אחרים רואין אותו, ואם שחט, שחיטתו כשירה. [תוספת'], והשוחט בלילה בלא נר, דינו כסומא שלכתחילה לא ישחוט שמא יקלקל שחיטתו. ואם שחט, שחיטתו כשירה.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט ביום הכיפורים או בשבת בשוגג, אף על פי שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו, או מתחייב מלקות על יום הכיפורים, שחיטתו כשירה.
<h2>דף טו:</h2>
ובאי זה דבר שוחטין, בכל, בין בצור בין בזכוכית בין בסכין של מתכת בין בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן בדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד, ולא יהיה בו פגם. אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו, ואפילו היה התלם קטן ביותר, שחיטתו פסולה. היה התלם מרוח אחת, לא ישחוט, ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכר בה כלל, שחיטתו כשירה. ולשון התלמוד בזה אוגרת ומסוכסכת, פירוש אוגרת, כשהפגימה פונה משתי רוחות, כלומר שמרגישין בהולכה ובהובאה. מסוכסכת (הוא) [היא] שאין מרגישין בה רק בהולכה או בהובאה. ואוגרת היא פסולה, בין הביא ולא הוליך, או הוליך ולא הביא, לפי שהסימנין נאחזין בעוקץ הפגימה, או בהולכה או בהובאה, ונקרעין, אבל מסוכסכת שהיא שאין מרגישין בה אלא מרוח אחד, אם שחט באותו רוח שאין מרגישין בה, כשירה. ובכל מקום שתהיה הפגימה בדרך זה כשירה. ובעל ההשלמה ז"ל כתב שצריך שתהיה הפגימה בראש הסכין, כדי שתעבור הפגימה על העור לבדו, לא על הסימנין, דאי לא קיימא ארישא דסכינא, עבר חורפיה דסכינא דקמי פגימא על העור וחותכו, ונמצא שהפגימה תעבור על הסימנין. ומכל מקום אין לשחוט במסוכסכת לכתחילה, לפי שהיד רגילה להוליך ולהביא, ולאו אדעתיה. וכן דעת ה"ר יצחק ז"ל במסוכסכת נמי, שתהיה בראש הסכין, ואם לא היתה בראש הסכין ושחט בה, שחיטתו פסולה. (והרי"ף) [והר"ף] ז"ל כתב ונראה דהא דמכשירין מסוכסכת ארישא דסכינא, ובהוליך ולא הביא, היינו כשהרגיש בה השוחט קודם שחיטה, וגם הרגיש בה ודקדק בה כששחט לעשות הולכה בלא הובאה או איפכא, אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה, ואחר שחיטה מצא הפגימה, אפילו מסוכסכת פסולה, ואפילו קיימא ארישא דסכינא, לפי שלא נזהר בה, לפי שמצא סכינו יפה, אם כן מסתמא עשה הולכה והובאה. ואפילו אמר ברי לי שלא עשיתי כי אם הולכה לבד, לא מהימנינן ליה, דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש, לאו אדעתיה. לכך נראה לפסול כל פגימה שנמצאת אחר שחיטה כדפריש', ואפילו מסוכסכת. ועוד אין רגילות שתמצא ממש ארישא דסכינא. עד כאן לשונו.
סכין שצידה אחד מגל וצידה אחד יפה, לא ישחוט בצד היפה לכתחילה, גזירה שמא ישחוט בצד האחר. ואם שחט, הואיל ובצד היפה שחט, שחיטתו כשירה. [(תוספ'] וכתב רש"י ז"ל דמכאן יש ללמוד שאסור לשחוט לכתחילה בסכין שיש בה פגימות, ואף על פי שהוא ארוך ויש בה שיעור מן הפגימה ולמעלה או ממנה ולמטה, דהשתא במגל יד גזרינן מצד זה אטו זה, כל שכן שיש לגזור כשהפגימה בצד עצמו. ובעל התרומה כתב שמותר לכרוך מטלית על הפגימה, ולשחוט ממנה ולמעלה או ממנה ולמטה, לכתחילה, דתו ליכא למיגזר, כיון דאיכא הכירא. והר"ף ז"ל אוסר, כי אם ביום טוב, שאינו יכול לשחוז הסכין, ושאינו מוצא סכין אחר לשחוט, מוטב שיקשור בגד על הפגימה משימנע משמחת יום טוב. וזה נמי לא אמרינן אלא כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא פגימה, אבל איפכא, לא. ע"כ.
<h2>דף טז.</h2>
גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו, וסבב האדם את הגלגל, ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב, הרי זו כשירה. ואם המים מסבבין את הגלגל ושם הצואר כנגדו בשעה שסבב ונשחטה, הרי זו פסולה. ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל, ושחט בסביבתו, הרי זו כשירה, שהרי מכח אדם בא. במה דברים אמורים, בסביבה ראשונה שהיא מכח אדם, אבל מכח סביבה שניה ולאחריה, אינה מכח אדם, אלא מכח המים בהילוכן.
התולש קנה או שן או ציפורן, והרי הן חדין, ואין בהן פגם, שוחטין בהם. ואם (נעץ) [נעצן] בקרקע, לא ישחוט בהן כשהן מחוברין. ואם שחט שחיטתו כשירה. [תוספת'], ולא ישחוט כשהן מחוברין לכתחילה, פירוש דגזרינן תלוש ולבסוף חיברו, אטו מחובר מעיקרו. ע"כ. שחט בהן כשהן מחוברין מתחילת ברייתן, קודם שיעקור אותן, שחיטתו פסולה, אף על פי שאין בהם פגם. פירוש דשחיטה בתלוש בעינן, דגמרינן מקרא וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, דומיא דמאכלת בעינן, דשייך ביה לקיחה, מה שאין כן במחובר. ע"כ.
<h2>דף טז:</h2>
כיצד שוחטין, מותח הצואר, ומוליך הסכין ומביאה עד שישחוט, בין שהיתה הבהמה רבוצה, בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט, הרי זו כשירה. נעץ סכין בכותל והעביר הצואר עליה עד שנשחטה, שחיטתו כשירה, והוא שיהיה צואר הבהמה למטה וסכין למעלה, שאם היה הצואר למעלה וסכין למטה, חוששין שמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והובאה, ואין זו שחיטה כמו שיתבאר. לפיכך אם היה עוף, בין שהיה צוארו למעלה מן הסכין הנעוצה, בין שהיה למטה ממנה, שחיטתו כשירה. [תוספ'], ואיכא מאן דאמר דצואר גדיים וטלאים נמי דקלילי כשל עוף דמי, ומכשרינן להו (במאי) [בהאי] מילתא. ואית דאמרי דלא פלוג רבנן בהאי מילתא בצואר הבהמה. ע"כ.
<h2>דף יז.</h2>
כשהיו ישראל במדבר, לא נצטוו על שחיטת חולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר גויים. ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים, שנאמר איש איש מבני ישראל אשר (ישחוט) [ישחט] שור או [כשב או] עז במחנה וגו', למען אשר יביאו וגו', וזבחו זבחי שלמים לה', אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ואוכל. ומצוה זו אינה נוהגת לדורות, אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה, ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תיאסר הנחירה, ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה, וישחוט בכל מקום לעולם חוץ לעזרה, שנאמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דיבר לך וגו', וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן (לך ה') [ה' לך] כאשר ציויתיך. וזו היא המצוה הנוהגת לדורות, לשחוט ואחר כך לאכול.
<h2>דף יז:</h2>
השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה ובשני צדדיה. וכיצד בודקה, מוליכה ומביאה על בשר אצבעו, ומוליכה ומביאה על הציפורן משלש רוחותיה, שהן פיה ושני צדדיה, כדי שלא יהיה בה פגם כלל, ואחר כך ישחוט בה. [תוספ'], הטעם הוא לבדוק אבשרא ואטופרא, מפני שהבשר הוא כעין הושט, והציפורן הוא כעין הקנה, ולפי שיש פגימות מסתבכות בדבר רך ולא בקשה, ויש מסתבכות בקשה ולא ברך, לפיכך צריך בדיקה במה שדומה לשניהם. וכתב הראב"ד ז"ל שצריך לשנות הציפורן אחר קצת הבדיקות, שמא תיפגם הציפורן בחודה של סכין, ואולי יש פגימה בצדדין ולא ירגיש בה, לפי שעוברת בתוך פגימת הציפורן. ועוד כתב דלא אמרינן לפסול השחיטה אם נמצאת הסכין פגומה מצדדין אלא לכתחילה, אבל שחט ונמצאת פגימה בצידי הסכין, כשירה, דבהא סמכינן אדשמואל דאמר בית השחיטה מירוח רוח. וכן כתב ה"ר יצחק שאם נמצ' יפה בחידודו של סכין, אף על פי שנמצ' פגום מן הצדדין שמותר, כדברי רבינו נתנאל ז"ל. וכתב (הרי"ף) [הר"ף] ז"ל מיהו נהגו העולם לפסול אפילו כשנמצאת הפגימה מן הצדדין, כמו בחודו של סכין, כמאן דאמר דבעי בדיקה אתלת רוחתא. וגם (אסמכיה) [אסמכוה] רבנן אקרא, ושחטתם בזה ואכלתם, זה בגימטריא י"ב, ויש בסכין י"ב בדיקות כשבודקין אותו משלש רוחות. (ומפסול) [ומפסוק] זה למדנו גם כן שיהא בלא פגימה, דאמר שאול לישראל ושחטתם בזה, ואמרי' סכין בדוק בלא פגימה מסר להם. ועוד דאמרינן לא תשחט על חמץ דם זבחי, חמץ בגימטריא פגימה. ועוד ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, מאכלת בגימטריא שאין בה פגם. ע"כ.
מעשה בא לפני הר"ש ז"ל באחד שבדק לאחר שחיטה, ונראה לו שם פגימה קטנה, ולא רצה (לאוסרו) [לאוסרה], מפני שאין ציפורן חוגרת בה. ע"כ. כיצד, סכין שתיבדק בהולכה ולא (הרגיש) [תרגיש] שיש בה פגם, וכשתחזור אותה בהובאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא, שחיטתו כשירה, ואם הביא, שחיטתו פסולה. סכין שהיא עולה ויורד כנחש, ואין בה פגם, שוחטין בה לכתחילה. וסכין שפיה חלק ואינה חדה, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחילה, ואף על פי שהוליך והביא כל היום כולו, שחיטתו כשירה. וסכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה אלא מגעה כמגע ראש השיבולת, שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה לכתחילה.
<h2>דף יח.</h2>
כל טבח שלא בדק הסכין ששוחט בה לפני חכם, ושחט בה לעצמו, בודקין אותו, אם נמצאת סכינו יפה, מנדין אותו, לפי שיסמוך על דעתו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחוט בה. ואם נמצאת פגומה, מעבירין אותו ומנדין אותו, ומכריזין על (כן לבשר) [כל בשר] ששוחט, שהוא טריפה.
לקח לחי בהמה שיש בה שינים חדים, ושחט בהן, שחיטתו פסולה, מפני שהיא כמגל, לפי שבאמת יש פגימה במקום חיבורן. ע"כ. אבל בשן אחת הקבועה בלחי, שוחט בה לכתחילה.
<h2>דף יט.</h2>
הגרמה כיצד, זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה. וכמו שני חטים יש בסוף הקנה למעלה מטבעת גדולה, שחט בתוך החטים, אם שייר מהן כל שהוא למעלה, הרי זו כשירה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, והוא מן המקום הראוי לשחיטה, ואם לא שייר מהן כלום, אלא שחט למעלה מהן, הרי זו מוגרמת ופסולה. תוס', הגרמה, פירוש מלשון גרם המעלות, כלומר דמגביה הסכין ושוחט חוץ למקום השחיטה. ויש פירשו ענין הטיה, כדאמרינן התם [ב"ב פ"ח ע"ב] היה שוקל לו עין בעין נותן לו את גרומיו, שרוצה לומר הכרעתו להטות כף המאזנים, ע"כ. שחט רוב אחד או רוב שנים, והשלים בדרסה או בהגרמה, הרי זו כשירה, שהרי נשחט השיעור כראוי. הגרים בתחילה שליש ושחט שני שלישים, הרי זו כשירה. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש האחרון, כשירה. תוספ', ויש חלקו עליו בשחט שליש והגרים שליש ופסולין, משום דכי נפקא חיותא בהגרמה קא נפקא, דהינו שליש האמצעי, ואומר דלעולם בעינן רובא בשחיטה, וכי נפקא חיותא דנפקא בשחיטה, ואפילו הגרים שליש ושחט שליש, אף על גב דנפקא חיותא בשחיטה פסולה, דרובה בשחיטה בעינן. ולא דמי לחצי קנה פגום, שאם השלימו לרוב כשירה, לפי שזה אינו במקום שחיטה. והני מילי בקנה, אבל בושט קיימא לן דתורבץ הושט נטרף במשהו, ואמרינן נמי ושט נתנו בו חכמים ז"ל שיעור כמו תפיסת יד, אלמא לאו מקום שחיטה הוא, הילכך אם הגרים מתחילה כלל פסולה, דהא אטרפה קודם שיתחיל לשחוט. וכתב הרב ברצלוני ז"ל דכל הנך מילי דהגרמה בבהמה אינון, אבל בעוף ליכא למימר פסול בהגרמה כלל. וראיה מוכחת שאין בקנה שלו שיפוי כובע, וליכא למימר ביה נמי כדי שתפשוט צוארה ותרעה. ובושט שלו ליכא למימר עד כדי תפיסת יד, ועד טפח הסמוך לכרס. ואם איתא בעוף נוהג הגרמה, למה לא הזכירו רבותינו חכמי התלמוד שיעורין בסימנין של עוף כמו שהזכירו בסימני בהמה. וטעם הדבר, לפי שפיקה של גרגרת ותחילת הושט נכנסים הרבה תוך פרקי הלחיים, ולא יכיל איניש למישחט אפילו בתחילת הסימנין, ולא ליטעי ולומר שאותה פיקה של גרגרת קרינן שיפוי כובע, אלא כדפרישנא לעיל, וכהאי ענינא לא תשכח אלא בבהמה. ומביא כמה ראיות מעומק הגמרא, שאין בגרגרת של עוף נוהגת הגרמה, הילכך כל צואר של עוף כשר לשחיטה, ע"כ. הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש האחרון, הרי זו פסולה. ואם דרס או החליד, בין בשליש ראשון בין באמצע, הרי זו פסולה.
<h2>דף יט:</h2>
מקום השחיטה מן החי, הוא הצואר. וכל הצואר כשר לשחיטה. כיצד בוושט, מתחילת המקום כשחותכין אותו מתקבץ, עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים, זהו מקום השחיטה בוושט. שחט למעלה ממקום זה, והוא הנקרא תורבץ הוושט, או למטה ממקום זה, והוא מתחילת בני מעים, שחיטתו פסולה. ושיעור תורבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה, למעלה בבהמה וחיה, כדי שיאחז בשתי אצבעותיו, ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ולמטה עד הזפק. ואי זה מקום שחיטה בקנה, משפוי כובע ולמטה, עד שמתפשט ומגיע לראש כנף הריאה התחתונה, כשהיא נפוחה, כשתמשוך הבהמה את צוארה לרעות, זהו מקום השחיטה בקנה, וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ, נקרא צואר. פירוש ענין השפוי כובע הוא, שעל פי הטבעת הגדולה יש שם בשר, ופי הבשר עשוי חטים, ועל אותן חטים כסוי שדומה לעלה של הדס, ועליה עצם אחד מטבעת גדולה, ומכסה סביב זה הבשר כמו כובע, ובאמצע זה העצם יש שפוי אחד מגוף העצם, ונקרא שפוי כובע. ואמרו רבנן דמשפוי כובע ולמטה כשירה, שהוא כמו אצבע למעלה מטבעת גדולה. כך פירש הרב ברצלוני ז"ל.
וצריך השוחט שישחוט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין, שחיטתו כשירה. פירוש ואפילו לא החזיר הסימנין לאותו צד, (ומ"מ) [דמכל מקום] הרי הסימנין נשחטין קודם חתיכת מפרקת. ומכל מקום טוב להיזהר למשמש בסימנין ולתפשן קודם שחיטה, כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר. וביונים, נמצאו הסימנין בצדדין, וצריך בהם אימון ידים וזהירות גדולה, שאם לא ימשמש בהן ויזמינן לפניו קודם שחיטה, קרוב הדבר מאוד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנין. ע"כ.
<h2>דף כא.</h2>
בהמה שניטלה ירך שלה וחללה עימה, עד שתראה חסרה כשתרבץ, הרי זו נבילה. עשאה גיסטרא, כמו שנחתך חציה ונחלקה לשני גופות, ואין שחיטה מועלת בה. וכן אם נשברה מפרקתה ורוב בשר עמה, או שנקרעה מגבה כדג, או שנפסק רוב הקנה, או שניקב הושט כל שהו במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. ואחד הבהמה ואחד העוף בכלל הדברים האלה.
<h2>דף כז.</h2>
וכמה הוא שיעור שחיטה, שני הסימנין שהן הקנה והושט, השחיטה המעולה שיחתכו שניהם לגמרי כאחד, בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוין השוחט. ואם שחט רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה וחיה, שחיטתו כשירה. ויש סמכו על זה מכאשר ציויתיך, כאש"ר נוטריקון כשר, אחד, שנים, רוב. ואחד בעוף שאמר שכשר, יש שפסקו ושט ולא קנה, פירוש לפי שעיקר החיות הוא הושט, ולפיכך נקיבתו במשהו, וכיון דבעוף סגי בסימן אחד, צריך שיהא המיוחד שבסימנין והוא הושט. והרי"ף ורוב הגאונים ז"ל אומרים זה או זה. ע"כ. שחט האחד כולו וחצי השני בבהמה, שחיטתו פסולה. רובו של זה ורובו של זה, אף על פי שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חציו כחוט השערה, שחיטתו כשירה, כיון ששחט יותר על חציו כמה שהוא, רובו הוא. שחט חציו של זה וחציו של זה, אפילו בעוף, שחיטתו פסולה.
כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה, הרי זו נבילה, ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבילה, שאין מוציא מידי נבילה אלא שחיטה [כשירה], כאשר נצטוינו בתורה, כמו שביארנו. וכל ספק בשחיטה, הרי זו ספק נבילה, והאוכל ממנה מכין אותו מכת מרדות.
<h2>דף כז:</h2>
דגים [וחגבים] אינן צריכין שחיטה, אלא אסיפתן היא המתרת אותן. הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם, אסיפת דגים כשחיטת צאן ובקר, ובחגבים נאמר (אסוף) [אוסף] החסיל. לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים מותרין, ומותר לאכלן חיים.
<h2>דף כח.</h2>
זביחה זו האמורה בתורה סתם, צריך לפרשה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה שיעור שחיטה, ובאי זה דבר שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידים את השחיטה, ומי הוא השוחט, ולמי שוחט. ועל כל הדברים האלה ציונו בתורה ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר ציויתיך ואכלת בשעריך, שכל הדברים האלה על פה ציוה בהם, כשאר תורה שבעל פה, היא הנקראת מצוה.
<h2>דף כח:</h2>
[תוספת], והרי"ף ז"ל הביא מילתא דרב חסדא ור' יוחנן דמפרשי טעמיה דרבי יהודה דאמר עד שישחוט הורידין אינו אלא בעוף, הואיל וצולהו כולו כאחד, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ורבי יוחנן מפרש ליה למילתיה ורידין מנקבן בקוץ בשעת שחיטה, דאיידי דדמיה חמים נפקי, אבל לא בשעת שחיטה קריר. והואיל ואייתי הר"ף ז"ל טעמיה דרבי יהודה, שמע מיניה כותיה סבירא ליה. ויש מן הגאונים שכתבו דליתא לדרבי יהודה. וכתב רבינו אפרים ז"ל כיון דאמר (וצולה) [וצולהו] כולו כאחד, ולא אמר הואיל ומבשלין אותו כולו כאחד, שמע מינה דאסור למיעבד עוף שלם כולו אלא בצלי, אבל לא לקדירה. ולצלי נורא שאיב דמא, אבל לקדירה מאי דנפיק מיניה מיערב בתבשיל. והאידנא (נוהג) [נהוג] עלמא לבשוליה כוליה שלם אפילו לקדירה, וטעמא דמילתא משום דמלחי ליה שפיר מבפנים ומבחוץ, ומשהו ליה שיעור מליחה לבישול, ונפק דמא שפיר. והאי דאמר הכא הואיל וצולהו כלו כאחד, הכי קאמר, הואיל וצולהו כולו כאחד ואין דרך למולחו כך אלא מעט, דבלא שהיה במליחתו ולא נפיק כוליה דמא אם לא ניקבו הורידין, אבל לקדירה דמלחי ליה שפיר ומשהו ליה, לא אמר. אבל מכל מקום בשחיטת ורידין מותר בין לצלי בין לקדירה. וכתב הראב"ד ז"ל אחר שאנו רואין שפשט המנהג שמולחין וצולין העופות, ואף על פי שלא ניקבו הורידין בשעת השחיטה, נתברר שלא הסכימה דעת קדמונינו ז"ל עם שאר הגאונים דסברי דהלכתא כרבנן, ולא חיישינן לורידין לאנקובינהו בשעת השחיטה, אבל צריך לנקבן שלא בשעת השחיטה, בין בעוף בין בבהמה, אי בעי לבשולינהו. ולא סגי במליחה בלא חתיכה, כדגרסינן פרק גיד הנשה האי (אומסא) [אומצא] דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. וכן ביעי (מוזרקי) [ומזרקי] צריך למיחתכינהו אי בעי לבשולינהו. ע"כ.
<h2>דף כט.</h2>
קנה שהיה חציו פסוק, ושחט על זה מקום החתך מעט, והשלימו לרוב, בין שהתחיל במקום השלם ופגע בחתך, בין הכניס הסכין בחתך והשלימו לרוב, שחיטתו כשירה.
<h2>דף כט:</h2>
התחיל הגוי לשחוט מיעוט הסימנין וגמר הישראל, או שהתחיל ישראל וגמר הגוי, הרי זו פסולה, עד שישנה לשחיטה ביד ישראל מתחילה ועד סוף. אבל אם שחט הגוי דבר שאינו עושה אותה נבילה, כגון ששחט חצי גרגרת בלבד, וגמר ישראל, הרי זו כשירה.
<h2>דף ל.</h2>
שנים שאחזו בסכין, אפילו אחד מצד זה [ואחד מצד זה], והשני מצד אחר כנגדו ושחטו, שחיטתם כשירה. וכן שנים שאחזו שני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות בצואר, שחיטתן כשירה. ואפילו שחט זה הושט לבדו או רובו, והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו, הרי שחיטה זו כשירה, ואף על פי שאין השחיטה כולה במקום אחד. וכן שחיטה העשויה כקולמוס ושחיטה העשויה כמסרק. [תוספ'], גרסינן בגמרא השוחט בב' או בשלשה מקומות, שחיטתו כשירה. ויש פירשו זאת השמועה כגון ששחט הקנה למעלה והושט למטה, והכל במקום שחיטה, אלא שאין שחיטת שניהן זה כנגד זה. וזה נראה פירוש הרמב"ם ז"ל שלא הביאה, אך סמך על בבא של שנים אוחזין בשני סכינין ושחטו כאחד בשני מקומות. ויש פירשו זה בקנה עצמו או בושט, השחיטה בשנים או בשלשה מקומות, כגון ששחט מעט במזרחו של קנה ומעט בצפונו ומעט במערבו, וחוט מפסיק בין החיתוכין, רואין אם בין כל החיתוכים איכא רוב הקיפו, כשירה, דמצטרפין הואיל ונשחטה רוב הקיפו, וכן בושט. אבל לא מצינן לפירושי שיהיו כל החתכים במקום אחד ברוח אחת, שאם כן אי ליכא בחתך אחד מהן רוב, היכי מתכשרא, והא ליכא רוב היקיפו. ואי איכא רוב בחתך אחד, פשיטא דבההיא לחודה כשירה. וכן כתב הרב רבי יונתן ז"ל. אך הבעל התרומה ז"ל פירש השוחט בב' ובג' מקומות, אפילו בסימן אחד, אפילו מעט כאן ומעט כאן, (כשר) [כשירה], דמצטרפין לרוב. וראיה לדבר ניקבה כנפה. והר"ז ז"ל פירש העשויה כמסרק הוא השוחט בשנים או בג' מקומות. ואולי כך פירוש הרמב"ם ז"ל, ולכך לא הביא רק העשויה כמסרק. ויש מפרשים העשויה כמסרק, כגון שהתחיל ושחט מעט בקנה, ואחר כך היטה הסכין למעלה ושחט מעט, ואחר כך היטהו למטה ושחט מעט, וכן ג' או ארבע פעמים, עד שנשחט רובו של קנה, שנמצא כל אותן החתכים דבקים זה בזה, אלא שיוצאין בהן עוקצין מכאן ומכאן מן הקנה מפני הטית הסכין, ואותן העוקצין דומין למסרק. ע"כ.
<h2>דף ל:</h2>
חלדה, [תוספת], כתב הר"ף ז"ל חלדה למה אסורה, משום שהחליד הסכין בתוך הסימנין, ובעינן שחיטה מפורעת, דכתיב חץ שחוט, מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי, והכא ליכא, ולכך חלדה אסורה. ע"כ. ולשון חלדה, כחולדה (דהדר') [הדרה] בעיקרי בתים. והא נמי אפילו במשהו, כדאמרינן בדרסה, והכל במיעוט קמא, אבל במיעוט בתרא לית לן בה. ע"כ. חלדה כיצד, כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן, בין שפסק הסימן העליון למעלה, בין ששחט התחתון למטה, שהיא דרך שחיטה, הרי זו פסולה.
הכניס הסכין תחת העור ושחט שני סימנין כדרכן, או שהחליד הסכין תחת צמר מסובך, או שפרש מטלית על [הצואר ועל] הסכין, ושחט תחת המטלית, הואיל ואין הסכין גלויה, הרי זו ספק נבילה. וכן אם שחט מיעוט בחלדה וגמר השחיטה בלא חלדה, הרי זו ספק נבילה. והר"ש ז"ל פוסל אפילו במיעוט בתרא, כמו שכתבנו למעלה. והרב ר' יצחק ז"ל כתב יש להזהיר לשוחט שלא לחוס על העור כל כך, שיכניס ראש הסכין וישחוט תחת העור שלם.
דרסה. [תוספ'], כתב הר"ף ז"ל דרסה למה אסורה, דבעינן הולכה והובאה, שנאמר חץ שחוט לשונם. הרי מצינו שחיטה אצל חץ, ויש לנו למילף בית השחיטה תהיה כחץ שהולכת, וכשדורס מתחזי כמו חונק. ע"כ. דרסה כיצד, כגון שהכה בסכין על הצואר, כדרך שמכין בסייף, וחתך הסימנין בבת אחת, בלא הולכה ובלא הובאה, או שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך, כמו שחותכין צנון או קישות, עד שחתך הסימנין, הרי זו פסולה. [תוס'], פירוש לפי שאין זה שחיטה, שאין ושחט אלא ומשך, שנאמר חץ שחוט. ואפילו לא דרס אלא משהו בושט וגמר בשחיטה, פסל כל השחיטה, אבל בקנה לא פסלה אלא חציו, מידי דהוה אקוץ בעלמא, דהא חצי קנה פגום כשר. וכתב בעל התרומה ז"ל שיכור לא ישחוט, מפני ששחיטתו דרסה. וכתב הר"ף ז"ל ויש ליזהר כשאדם שוחט העוף ואוחז הסימנין בשתי אצבעותיו, שצריך שיאחז אותן יפה יפה, שאם אינו אוחז בטוב הסימנין, פעמים שיהיו נשמטים לכאן ולכאן, ולא יוכל לשוחטן על ידי הולכה והובאה ויבא לידי דרסה. ואפילו לא עשה דרסה כי אם במשהו מן הושט, פסול כמו בשהיה.
השוחט והוליך הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה ושחט, שחיטתו כשירה. הוליך והביא עד שנחתך הראש והתיזו, שחיטתו כשירה, הוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, והתיז את הראש בהולכה בלבד, אם יש בסכין כמלא שני צוארין מצואר הנשחט, שחיטתו כשירה, ואם לאו, שחיטתו פסולה, ומוקמינן לה דוקא בשהוליך ולא הביא, אבל הוליך והביא, אפילו באיזמל כל שהוא כשירה. [תוספ']. וכתב הרי"ף ז"ל איכא מאן דאמר דהני מילי בעוף שצוארו דק, אבל בבהמה לא. ותמה הראב"ד מה ראו לומר כן. דפי' דשמעתא הכי הוא, במה דברים אמורים דבעינן מלא צואר חוץ לצואר כשהוליך ולא הביא, אבל אם הוליך והביא, אפילו בכל שהוא חוץ לצואר סגי, ומכל מקום חוץ לצואר משהו בעינן. ולהאי פי' לא שנא עוף ולא שנא בהמה. ואיזמל כל שהוא דקאמרינן, היינו כל שהוא חוץ למלא צואר. וכן נמי מחטא דאושכפי. כן ביאר הראב"ד בהלכות שחיטה שלו. ע"כ.
כמה הוא אורך הסכין ששוחט בו, כל שהוא. והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט, כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו.
שחט שני צוארין כאחד, שחיטתו כשירה, [תוספ'], ואם הוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, בעינן מלא צואר חוץ לכל הצוארים ובזה די, כי נמצא כשימשוך הסכין בהולכה או בהובאה, נמצא שמשך על כל צואר וצואר מלא צואר חוץ לצואר. ואם הוליך והביא, די בכל שהוא חוץ לכל הצוארים לדעת הראב"ד ז"ל, ולדעת שאר הפוסקים לא צריך כלל חוץ לצוארין, הואיל והוליך והביא. ותמה איך נוכל לומר דשוחט שני ראשים או ג', אפילו הוליך והביא יספיק באיזמל כל שהוא, דבשלמא לדעת הראב"ד ז"ל דהא בעי מלא כל הצוארים וחוצה להם כל שהוא, אבל לשאר הדעות קשיא. וכן כתב הראב"ד ז"ל בהלכות שחיטה שלו שהמשנה לו בפירוש למופת. ע"כ.
<h2>דף לב.</h2>
שהיה כיצד, הרי שהתחיל לשחוט, והגביה ידיו קודם שיגמור השחיטה, ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, וחזר הוא או אחר וגמר השחיטה, אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט, שחיטתו פסולה, ואם שהה פחות משיעור זה, שחיטתו כשירה. היתה בהמה דקה, שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ואם היתה גסה, כדי שיגביהנה וישחוט. ובעוף, כדי שיגביה בהמה דקה וישחוט. [תוספ'], וכתב הראב"ד ז"ל דכיון דלא מפרש בהדיא בבהמה דקה לעוף הגס, שמע מינה דאפילו לעוף הגס אזלינן כשיעור בהמה דקה. ולפי שדרך הטבחים להגביה הבהמה כשרוצין להרביצה לשחיטה, נקט כדי שיגביהנה וכו', כלומר שיעשה כל צרכי השחיטה ומה שנהוג לעשות בה. והר"ז ז"ל פסק שאין שיעור בשהיה, רק כדי שחיטת בהמה בלבד, דקה לדקה וגסה לגסה ודקה לעוף. ויש שפסקו ששהית כל שחיטה ושחיטה כשיעור מעשה השחיטה, בהמה לבהמה ועוף לעוף. וכן דעת ה"ר יצחק והר"ף ז"ל, שכתבו על מה שאמר ר' (יוסף) [יוסי] ב"ר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה, לא קיימא לן כוותיה. ע"כ. שחט מעט ושהה מעט ושחט מעט עד שגמר השחיטה, ולא שהה בפעם אחת שיעור שהיה, אבל (כשתצטרף) [כשתצרף] זמן כל השהיות, יצטרף מכולן שיעור שהיה, הרי זו ספק נבילה. וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט הסימנין בלבד, לא כדי שישחוט שחיטה גמורה, הרי זו ספק נבילה.
שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אף על פי ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין, הרי זו מותרת, מאחר ששחט בה כשיעור, הרי זה כמחתך בשר השחוטה. והר"ש ז"ל החמיר בזה ואמר דכיון שלכתחילה צריך לכוין ולשחוט כל הסימנין, באמת דעתו מתחילה לגמור שניהם, וכששהה באמצע, שהיה מיקרי ומפסלה השחיטה בהכי. ולפי זה מי ששחט בעוף רוב האחד או אפילו רוב השנים, ועדיין העוף חי, ורוצה להמיתו, מוטב שירצץ את מוחו, או יכנו באבן או בעץ, לא שיחזור ויגמור השחיטה, שאם יגמור אותן בשחיטה, גלי אדעתיה שעדיין לא גמר שחיטתו, וכבר שהה באמצעה. וכן דעת ה"ר יצחק והר"ף ז"ל שכתבו שהיה בכל מקום פסולה, חוץ ממיעוט קמא של קנה, כי העולם נהגו כר"ש ז"ל. ועוד כתב הר"ף וכן יש (להרהר) [שיזהר] כשאדם שוחט עוף, ושחט מעט שהדם יוצא, והגביה סכינו מן הצואר, יש להיזהר שלא יגמור שחיטתו, לפי שיש לחוש שמא חתך משהו מן הושט קודם שהגביה סכינו, ושהיה פוסלת בושט לדברי הכל במיעוט קמא, ואפילו לא הגביה סכינו כי אם מעט, יש לחוש דשהית עוף מועטת מאד, דאינה רק כדי שחיטת רוב סימן אחד, [ונעשית מהר]. ויש להאריך בשיעור הגבהה אם העור מן החשבון. ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם מהעור, אין סומכין עליו, כיון שיצא קצת דם. ואף על גב דקנה סמוך לעור הוא, ובקנה אין לחוש במיעוט קמא, מכל מקום פעמים שגם הושט סמוך לעור, על ידי אחיזת הסימנין שתופס בהן כשבא לשחוט. ואם בא לשאול אחר שהגביה סכינו מה יעשה, אומרים לו שחוט הקנה לבדו, ואחר השחיטה נהפכיה לושט ונבדקיה, דושט אין לו בדיקה מבחוץ כי אם מבפנים. ואם אין בקיאים בבדיקה, לא יגמור שחיטתו כלל, רק ימכרנו לגוי, רק שימות העוף לפניו, דילמא הדר (וזבניה) [וזבין ליה] לישראל לאחר שיתרפא, דטריפה (היא) [חיה] עד י"ב חודש. ומהאי טעמא אין לו תקנה להשהותו בביתו, ואפילו אם בא להשהותו עד י"ב חודש אסור, דילמא אתי לידי תקלה, כיון שאין הטריפות ידוע. עד כאן לשון הר"ף ז"ל. (והר"י) [והר"ז] והר"ת והרב ברצלוני ז"ל הסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל. ורוב שאר פוסקים גם כן השוו, שכיון שנשחט רוב הסימנין, שוב אין חוששין לשום פסול דשחיטה לא בשהיה ולא בדרסה ולא בחלדה ובהגרמה ועיקור. ע"כ.
שחט בקנה לבדו, חציו או מיעוטו, ושהה זמן מרובה, הרי זה חוזר וגומר השחיטה ואין בכך כלום.
תוס', כתב הר"ף ז"ל ודוקא בעוף יש לו תקנה, על ידי שנשחטיה לקנה ונהפכיה לושט ונבדקיה, משום דדיו בשחיטת קנה לחודיה, אבל בבהמה דבעינן שחיטה גם בושט, אימר במקום נקב שחט, ונקיבת ושט במשהו, ואין לו בדיקה מבחוץ. וכן הורה מורינו ז"ל בקורבי"ל, (אשר התחיל) [בשה אחד שהתחילו לשחוט], ולא ידע השוחט אם נגע בסימנין, ואמר שאין לו תקנה לשחוט, משום דלעולם אימר במקום נקב קא שחיט. לפיכך אין לו לשחוט לא למעלה ולא למטה, והדר נהפכיה לושט בבהמה כדפרי'. וכן הורה מורינו ז"ל בבית הכנסת בקורבי"ל. אבל אם שחט רוב הקנה, או שנקב בושט כל שהוא, ושהה כשיעור, בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל, בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר, הרי זו פסולה, מפני שהבהמה או העוף שנפסק רוב הקנה או שנקב הושט במשהו נבילה, ואין השחיטה מועלת בו, כמו שיתבאר.
הנה נתבאר לך שאין שהית עוף כלל בקנה, שאם שחט רוב הקנה ושהה, כבר נגמרה השחיטה, וכשחזר וגמר מחתך בבשר הוא. ואם שחט מיעוט הקנה ושהה, הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאין העוף נאסר משום נבילה עד שיפסק רוב הקנה. שחט העוף ושהה בו, ואינו יודע אם נקב הושט אם לא נקב, חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר, ומניח העוף עד שימות, ובודק מבפנים, אם לא נמצאה בו טיפת דם בידוע שלא נקב, ושחיטתו כשירה.
<h2>דף לג.</h2>
ואסור לאכול מן הבשר כל זמן שהיא מפרכסת. והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה, עובר בלאו, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם, ואינו לוקה. ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה, (ומלחו) [ומולחו] יפה ומדיחו יפה, ומניחו עד אחר שתמות, ואחר כך יאכלנו.
<h2>דף לח:</h2>
ישראל ששחט לנכרי, אף על פי שהנכרי מתכוין לכל מה שירצה, שחיטתו כשירה. שאין חוששין אלא למחשבת הזובח, לא למחשבת בעל בהמה. לפיכך נכרי ששחט לישראל, אפילו היה קטן, שחיטתו נבילה, כמו שיתבאר בעזרת הצור.
<h2>דף לט:</h2>
השוחט לשם הרים וגבעות לימים ונהרות ולמדברות, אף על פי שלא נתכוין לעבודתן, אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים (הכותי) [הגויים], שחיטתו פסולה. אבל אם שחט לשם מזל הים או לשם מזל ההר או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן, הרי זו אסורה בהנאה, ככל תקרובת עבודה זרה. השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פסולה בה, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין. שחטה ואחר כך חשב לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחילתו ובמחשבה זאת שחט.
<h2>דף מ.</h2>
שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד שוחט לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו פסולה, והשני לא היתה לו כונה כלל, ואפילו נתכוין לשם דבר המותר, הרי זו פסולה. וכן אם שחטו זה אחר זה, ונתכוין אחד מהם לשם דבר הפסול, פוסל. במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות, אבל אם לא היה לו בה שותפות, אינה אסורה, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאינו מתכוין אלא לצערו.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לתוך ימים ובתוך נהרות, שלא יאמרו עובד למים, ונראה כמקריב למים. ולא ישחוט לתוך הכלים, ולא לתוך הגומא, שכן דרך עובדי עבודה זרה. ואם שחט, שחיטתו כשירה. שוחטין לכלי מלא מים עכורין, שאין הצורה נראית בהן. וכן שוחט אדם חוץ לגומא, והדם יורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, שמא יחקה את המינין. [תוספ'], כדי שלא יאמרו שהוא עושה כן לשם חק המינין, שהיה דרכן בכך, אבל בבית שאין רואה אותו, מותר. ואף על פי שאמרו ז"ל כל דבר שאסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, לא חששו על זה, מפני שהיא חששא רחוקה, שכשעושה בבית ועושה מקום חוץ לגומא, יאמרו לנקר חצירו הוא צריך, אבל אם עושה כן בשוק, שאין שם טענה זו, יאמרו על כל פנים שעושה כן לשם חק המינין. ע"כ. ואם שחט לגומא בשוק, אסור לאכול משחיטתו, עד שיבדקו אחריו שמא מין הוא. ומותר לשחוט על דופני הספינה, והדם שותת (מהדופן) [על הדופן] ויורד למים. ומותר לשחוט על גבי הכלים.
<h2>דף מא:</h2>
[תוספ'], ויש אומרים דבזמן הזה שאין קרבנות, ליכא חששא שמא יאמרו הוא שוחט קדשים בחוץ. והראב"ד ז"ל פסק לאיסורא אפילו בזמן הזה. ע"כ.
השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונודרים כמותן, שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאין באין בנדר ונדבה, שחיטתו כשירה. כיצד, השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם תודה לשם פסח, שחיטתו פסולה, הואיל ומפריש אותו כל השנה בכל עת שירצה, הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב. שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה, שחיטתו כשירה. היה מחויב חטאת ואמר לחטתי היא, שחיטתו פסולה. היה לו קרבן בתוך ביתו, ואמר לשם תמורת זבחי, שחיטתו פסולה, שהרי המיר בו.
האשה ששחטה לשם עולת יולדת, ואמרה זה לעולתי, שחיטתה כשירה, שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה, והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה. ואין חוששין שמא הפילה, שכל המפלת יש לה קול. אבל השוחט לשם עולת נזיר, שחיטתו פסולה, אף על פי שאינו נזיר, שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים.
<h2>דף מב.</h2>
[תוספת], וכתב ה"ר יהונתן ז"ל דאם נחסרה הגרגרת בעוף, לא נשאר בכאיסר, דהא בכל הגרגרת ליכא כאיסר, אלא אזלינן ברובה כמו בניקבה כנפה. ולא כן דעת רבינו חננאל ז"ל ושאר חכמים. ע"כ. ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה, כדי שיכנס איסר לרחבו, נבילה. נסדקה לארכה, אפילו לא נשתייר בה מן המקום הראוי לשחיטה, אלא משהו למעלה ולמטה, כשירה.
<h2>דף מג.</h2>
שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, אם ניקב האחד מהן בלבד כשירה. ניקבו שניהם בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה, (בין) [ובין] שנשחטה במקום הנקב ובין שנשחטה במקום אחר, אין השחיטה מועלת בה. [תוספת], כתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל מי שהיה שוחט עוף, ולא שחט בו רוב, ושהה שיעור שהיה, ועדיין הוא חי, ויש לחוש שמא ניקב הושט וטריפה שאין השחיטה מועלת בה, כיצד יעשה, יבדוק הקנה, ואם לא נשחט רובו ישלים לשחטו, ויזהר שלא יגע בושט, ואחר כך יוציא הושט כולו שלם ויהפכנו, ואם ימצא טיפת דם עליו מבפנים, ידע שניקב מתחילה ואסור, ואם לאו כשר. וכן ביאר הרמב"ם ז"ל גבי קוץ שנכנס בושט. וכבר ביארנו למעלה דעת הר"ף ז"ל בזה. ניקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה, נבילה. ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו, אין הקרום כלום, והרי הוא נקוב כשהיה.
ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. כיצד יעשה, הופכו ובודקו, אם נמצא עליו טיפת דם בידוע שהוא נקוב.
<h2>דף מג:</h2>
נמצא קוץ עומד בושט, הרי זו ספק נבילה, שמא ניקב הושט ועלה בו קרום ואינו נראה, אבל אם נמצא הקוץ לארכו בושט, אין חוששין לו, שכל הבהמות המדבריות אוכלין הקוצים תמיד.
<h2>דף מד:</h2>
גרגרת שנפסק [רוב] חללה במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה. וכן אם ניקבה נקבים קטנים, אם הם נקבים שאין בהם חסרון, מצטרפין (לרוב) [לרובה], ואם הם נקבים שיש בהם חסרון, מצטרפין לכאיסר, ואף אם ניטלה ממנה רצועה, מצטרפת לכאיסר, ובעוף, כל שאילו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהם חסרון ומניחן על פי הקנה, אם חופה את רוב הקנה נבילה, ואם לאו כשירה.
<h2>דף מה.</h2>
אנסה הבהמה עצמה, ומשכה צוארה הרבה, או שאנס השוחט הסימנין ומשכן עד למעלה, ושחט במקום שחיטה בצואר, ונמצאת השחיטה בקנה או בוושט שלא במקום שחיטה, הרי זו ספק נבילה, ובנקב במשהו נטרפת שם.
<h2>דף נ.</h2>
גרגרת שניקבה ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה, אם לאחר שחיטה, נוקבין אותה במקום אחר, ומדמין הנקב לנקב, אם נדמה לו מותרת. ואין מדמין אלא מחוליא גדולה לחוליא גדולה או מקטנה לקטנה, אבל לא מקטנה לגדולה, שכל הקנה חוליות הוא, ובין כל חוליא וחוליא חוליא אחת קטנה משתיהן ורכה.
<h2>דף קח.</h2>
ונמצא בתשובת שאלה לרב צרפתי ז"ל, על כיסוי קדירה חולבת, ששמוה על קדירה של בשר רותחת, דמשערין בששים במה שנכנס בה. והעיד רבי יעקב ב"ר יקר ז"ל, על כף חולבת שהגיסו בה קדירה מליאה בשר, ושיערו בששים במה שנכנס בקדירה, ולא לפי כולה. ודעת הבעל העיטור ז"ל דמשערין בכולהו במאי דנפיק לפי אומדן דעתא. ור"ש ז"ל מחמיר. ויש אומרים דבכף משערין, אם יש שם ששים כפות ממנה מלאות, דסתמא דמילתא אי אפשר דבלעה טפי משיעור מלואה. וה"ר יצחק ז"ל כתב דיני ביטול בשר בחלב. כשתוחבין כף חולבת בקדירה של בשר, או להיפך, משערין כל מה שבקדירה, דלא ידעינן כמה נפיק מינייהו, אבל מה שלא נכנס לרוטב, אינו אוסרו, ואפילו בכלי מתכות. והר"ף ז"ל הגיה עליו, וצריך עיון, דבמתכת אמרינן חם מקצתו חם כולו, ואם כן היה לנו לומר דגם מה שלא נכנס ברוטב פולט. ע"כ.
<h2>דף קיא:</h2>
וסכין ששחט בה, כיון דליכא איסורא אלא משום דם, אפילו הדחה לא בעי אם רצה לחתוך בה צונן, לפי שאין הדם נדבק בדפני הסכין כמו השמנינות, אבל לחתוך בה רותח צריך הגעלה. וכבר ביארנו למעלה דעת הרמב"ם ז"ל שמצריך בה ליבון או השחזה או נעיצה בקרקע עשרה פעמים. ויש גאונים כתבו דאפילו לחתוך בה רותח סגי בהדחה, דאית להו בית השחיטה צונן.
